הספד לאמא - 50.1.13
הבת, טובה לשם

התאספנו כאן כולנו, משפחה וחברים כדי לציין שלושים למותה של אמי.
בהזדמנות זו אני מבקשת לשתף אתכם בתחושות, מחשבות וברגעים מסוימים שעברו עלי ועלינו ביום מותה של אמי.

אמי נפטרה ביום הולדתי, בלילה שבין 13 בדצמבר ו - 1 בינואר.
האם אדם בוחר לו את יום מותו? האם היא בחרה למות ביום הולדתי, אינני יודעת, אבל מותה ביום ההולדת שלי -
זו עובדה שאשא עימי בכל שארית חיי.
כולנו חשנו שמותה קרב ושזה יקרה מתי שהוא אך מתי? ואולי זה לא יקרה? אולי היא תצליח להתגבר על כאבי התופת ותחזור להיות סתם חולה ללא סכנת המוות המרחפת באוויר? אולי זה רק משבר ויש דרך חזרה?
הראש מתפוצץ ממחשבות, מה עשינו ומה יכולנו לעשות עוד? שבוע לפני מותה, כשעדיין הייתה בבית, החלטתי לדבר איתה "על זה" החלטתי לדבר איתה על מותה. שמעתי מחברתי שאמה נפטרה כל כך מהר והיא בעצם לא הספיקה להיפרד ממנה. החלטתי להיפרד מאמי. התיישבתי על יד מיטתה, קרוב ככל שיכולתי, מלטפת את ידה, מחפשת את המילים הנכונות. היא שכבה עם עיניים סגורות, מודעת לנוכחותי. אמא, אמרתי, על מה את חושבת? היא פקחה את עיניה, בוהה בתקרה ואמרה "על כלום, הכל ריק". " כואב לך אמא?" שאלתי. "כן, מאד" ענתה. מה אומרים הלאה? האם לומר לה שהייתה אמא נהדרת, שהתגאיתי בה על כך שהייתה יפה עם עיני תכלת כצבע השמיים? שמאד אהבתי את קול הסופרן הנפלא שהיה לה וגם קנאתי בה על כך שלא ירשתי את קולה? שאני זוכרת ערבים מוסיקליים בביתנו, כשהיא שרה סרנדות של שוברט ואני מלווה אותה על הפסנתר? שאני רוצה להודות לה על אהבתה אלי ואל משפחתי? על נתינה אין קץ? וגם על כך שהייתה לפעמים קשוחה איתי. האם להיפרד ממנה רשמית? האם לומר לה שהיא הולכת למות? האם להבטיח לה שאנצור את זכרה לנצח?
דבר לא אמרתי. יצאתי מן החדר ופרצתי בבכי.
אמי הייתה מוכנה למות. היא לא שיתפה אותנו במחשבות וברגשות שלה אך מן המעט שאמרה הבנו שהיא כבר מחכה למותה.

ביום שישי, 21.13 באתי אליה לבית החולים ישר מעבודה, מודה לה בליבי על כך שהיא מחזיקה מעמד ואפשרה לי בעבודה, לקיים את המפגש החשוב עם הסופר אהרן מגד. נכנסתי לחדרה בסביבות 21 בצהריים, היא שכבה במיטה כשעיניה סגורות, התקרבתי למיטתה, נישקתי את פניה.
היא נשמה בכבדות, סובלת מכאבים ומשמיעה קולות של גניחה. היא שאלה אותי מה שעה, אמרתי לה והוספתי "את יודעת, אמא, היום 13 בדצמבר". היא פקחה את עיניה, במאמץ רב הביטה בי ואמרה, מזל טוב. אמרתי תודה, נתתי לה נשיקה ואמרתי, תני לי נשיקה אמא, היא נתנה לי נשיקה רפה, בקושי מניעה את שפתיה. כך בעצם נפרדנו. אלו היו מילותיה האחרונות.
בשעה שש בערב נסעתי הביתה.
הבנים שלי, איתי ועידו, הגיעו לבית החולים בשעה תשע בערב להיות עם סבתא ולשמור עליה בלילה. בשעה 03:2 קיבלתי את שיחת הטלפון שממנה חששתי ימים רבים. אמא, אמר לי איתי, סבתא מתה.

כולנו התאספנו בחדרה. היא שכבה במיטה בדיוק באותה תנוחה שעזבתי אותה 8 שעות קודם לכן. עיניה היו עצומות. עדיין הייתה חמה. פניה היו חלקות חלקות, נעלמו הקמטים ונעלמה הבעת הכאב, שלווה היתה נסוכה על פניה.
"אמא" אמר לי איתי, "סבתא מתה בשלווה". בשעותיה האחרונות היא נשמה בשקט, רגועה, ללא כאב, ללא סבל. וכך, לאט לאט היא נפרדה מן העולם כשנשמתה עוזבת את גופה ושני נכדיה עומדים לצידה, מחבקים ומדברים אליה.
"מה אמרתם לה ", שאלתי את ילדי. "סיפרנו לה איזו סבתא מדהימה היא הייתה ואמרנו לה שמאד אהבנו אותה".
חשבתי לעצמי, אמא שלי בוודאי הייתה מרוצה מאד, למות כך בזרועות אנשים אהובים ואוהבים.

אני רוצה להאמין שאמא שלי נמצאת עכשיו בעולם שכולו טוב, שהיא אינה סובלת יותר מכאבים, שטוב לה עכשיו והיא מביטה עלינו מאיפה שהוא שם למעלה, מתבוננת, מקשיבה ומהנהנת בראשה, כן טובל'ה, היא תאמר, דברים יפים כתבת, אני מרוצה.

טובה

סבתא, - 50.1.2
הנכדה, אורית פייגלשטיין

הנה אני עומדת בנקודה שכבר מוכרת לי, להיפרד מאדם אהוב.
להיפרד ממך סבתא, זה מצב קשה ובלתי אפשרי.
הדמעות חונקות את הגרון והלב נצבט כל כך חזק.
אבל בשבילך סבתא אני חזקה ומחושלת, וזוכרת אותך כל כך בבירור כאילו את ניצבת כרגע מולי.
אופייך המיוחד והיחיד שתמיד עמד מאחוריי ומאחורי הזקוקים לו, פעל, דחף ועמל למען שמחה ואושר אצל אחרים ולו אף למען חיוך קטן. הקשיב לכל בעיותנו ולרוב פתר אותן בצורה הכי חכמה והגיונית.
ליבך החם והאוהב שתמיד נפתח אלינו בכזה חום, אהדה וחיוך.
היד המלטפת שתמיד הרגשתי אותה ואחזתי בה.
המילים שתמיד שמעתי - "אני אוהבת אותך חמודה".
דמותך האיתנה כה ברורה, שעברה כל כך הרבה בחיים עדיים ניצבת בחוזק על האדמה ואומרת, "אני כאן בשבילכם ולמענכם תמיד אהיה..."
זאת את סבתא, והגיע הרגע להיפרד מכל זה ואיני יודעת אם כרגע אוכל להיות חזקה בשביל כולם.
כי חלק בי הלך לעולמו, נכבה וקשה להיפרד מחלק כל כך משמעותי בחיים בין רגע.
צלולה היית עד הרגע האחרון ואף אמרת לי, "לא לבכות" ואני משתדלת מאוד אבל לא מצליחה.
עכשיו את המקום טוב יותר עם אמא ואני שמחה, כי בטוח לי כאן ולכל המשפחה, אתן שומרות עלינו ודואגות לנו, ויש לכן אחת את השנייה.
אנחנו כאן נעשה הכל בכדי שתעלו הרבה חיוכים שם למעלה.
אנחנו אוהבים אותך סבתא עד מאוד.
וכולנו כאן נשמור על סבא עבורך.

להתראות סבתא.

מכתב לסבתא - ינואר 6002
הנכדה, אורית פייגלשטיין

קשה לי לדבר אלייך בשפת עבר, סבתא.
אני עדיין מרגישה את צחוקך, ליטופך וקולך הרך.
למרות שמספר ימים לפני לכתך - ידענו וצפינו את הסוף המר, קשה היה לי לקבל את לכתך מאיתנו.

זה קרה בדיוק לפני שנה - אני הייתי בשלב בחיים שבו הייתי צריכה את מירב התמיכה, ידעתי שאוכל לקבל זאת ממך, הרי כל חיי היית לי כיועצת, כמאזינה, כדואגת והכי חשוב כאוהבת.
הייתי שבועיים לפני סיום הקורס קצינים.
היית כל כך גאה - נכדתך האהובה עומדת לסיים קורס קצינים.
למרות שסבלת מייסורים קשים ראיתי כל פעם את החיוך שכל כך קשה היה להגניב מבעד לכאבי התופת בהם היית שרויה ברגעים שסיפרתי לך על הקורס.

כל כך מהר עברה שנה, חיי השתנו ואת לא היית שם לדבר איתי, להוביל אותי, להכווין אותי.
לעולם לא אשכח את השעות שהיינו שורפות רק בדיבורים אחרי שהייתי חוזרת משיעורי הגיטרה, את מכינה לי אוכל ואני מדברת.
עכשיו כשאני נזכרת באותה תקופה - אני מבינה איזו תבונת חיים הייתה לך, הלוואי שכל אחד היה זוכה בה. שילבת זאת עם החום והאהבה שהענקת לנכדייך ועל כך היית אהודה ואהובה בקרב משפחתך.

הייתי כל כך רוצה שתחזרי ולו רק ליום אחד בכדי שאוכל להחזיר לך את החום והאהבה שתמיד נתת לי.
רק בכדי לחבק אותך פעם אחרונה, להרגיש ילדה שוב ולהיות כמה דקות איתך, לבד.

סבתא, אני מקווה שאת מסתכלת עליי מלמעלה, מחייכת וגאה בדרך שעשיתי. אני מרגישה שכל צעד שאני עושה את איתי, שומרת עליי ועל כל המשפחה.
אני מתגעגעת סבתא כל כך, את חסרה לי מאוד, לכולנו.

אוהבת אהבה גדולה,
אורית.